מכירה
את זה שאת עושה משהו כדי להרגיש משהו?
למשל
– אני לפעמים שמה ליפסטיק אדום כי בא לי להרגיש שובבה ;-)
לפעמים
אני מורחת לק שחור כי בא לי להרגיש אופנתית.
ולפעמים
אני גמורה מעייפות אבל "מכריחה" את עצמי לצאת לבלות כדי להרגיש שאני גם
נהנית מהחיים וממצה אותם ולא רק "עסק / בית / משפחה" כל הזמן.
מכירה
את זה מהיום יום שלך? לא חייב להיות כאלה בדיוק, השאלה היא אם את מכירה את
ה"תופעה" הזו?
אז איך זה קשור לפורים
ואיך זה קשור לשיווק בעסק?
בדוגמאות
שנתתי קודם שמתי על עצמי סוג של מסכה. מבחינתי אין שום דבר "רע" במסיכות
האלו כי זה לא פוגע בי. איפה זה כן מתחיל לפגוע בי? כשזה עולה מול
מחשבות שקשורות בשיווק של העסק.
את
בטח מכירה את הסיטואציה שאת רוצה לכתוב משהו בפייסבוק (כי את חושבת שזה נכון עבור
העסק שלך), מתיישבת מול המחשב, כוס קפה / תה ושום דבר לא יוצא ממך? וגם אם כן, את
כותבת ומוחקת, כותבת ושוב מוחקת. מנסחת, לא מרוצה, מנסה שוב. בסוף יוצא איזה משהו,
שהוא לא ממש את...
אולי
את שמה לב ואולי לא, אבל כנראה שברקע יש גם מחשבות כמו מה יגידו? מה יחשבו? פתאום המחשבות שאת בד"כ שומרת לעצמך יהיו
גלויות – ואיך זה יתקבל? הרי אף אחת לא רוצה לעשות מעצמה צחוק.
אז מה עושים?
קודם
כל – את לא חייבת להכריח את עצמך לכתוב פוסט שהוא מאוד אישי או חושפני. אפשר
להצליח בשיווק גם בלי. זה לא מתאים לכל אחת. אבל אם בכל זאת את רוצה להתנסות
בחוויה, אז כמו שבחלק הראשון של הפוסט עשיתי משהו כדי "להיכנס" לאיזושהי
דמות, זה בדיוק אותו הדבר כשאת באה לכתוב פוסט בפייסבוק.
אני
חושבת שאני יודעת מה את אומרת עכשיו – אני לא רוצה לזייף / לעבוד על אף אחד.
אז
לדעתי זה ממש לא לזייף (או כמו שאומרים Fake it until you make it), זה פשוט
להיכנס למיינדסט שיאפשר לך לחוות את עצמך כ"אמיצה", "מעזה",
"סקרנית"... (או כל הרגשה / הוויה אחרת שאת צריכה כדי להצליח לכתוב את
הפוסט).
הדרך
הכי מהירה לעשות את זה, היא:
· עצמי עיניים
· הריצי בראש סיטואציות בהן את זוכרת
שהיית אמיצה / מעזה / סקרנית...
· כשאת בעיניים עצומות, התעמקי בסיטואציה,
במה בדיוק היה שם – מה שמעת, מה ראית, מה הרגשת...?
· כשאת נזכרת בהרגשה של אז וממש יכולה
לחוות אותה בכל הגוף – התיישבי לכתוב את הפוסט
זכרי, "כשאת משנה את
האופן שבו את מסתכלת על הדברים, הדברים שאת מסתכלת עליהם – משתנים..." (ווין
דאייר)
אני
זוכרת את הוידאו השיווקי הראשון שצילמתי והעליתי ליוטיוב / פייסבוק. צילמתי אותו
בעצמי במצלמה דיגיטלית (אז עוד לא היה לי סמרטפון), אמרתי את הכל בעל פה, לא ערכתי
כלום. העליתי אותו בלי מוזיקה, עם תאורה זוועה אבל מה שדיברתי עליו היה שימושי
ומועיל לקהל שלי, אז חצי צרה ;-)
ברור
שחששתי מהתגובות ומה יגידו, אבל עשיתי את זה.
היום
אני יודעת להגיד לך שהתגובות היו מפתיעות והתייחסו בעיקר לאומץ שיש לי לדבר מול
המצלמה ולהעלות את הסרטון לאינטרנט "קבל עם ועדה". וזה מצחיק, כי גם אם
חששתי, עדיין לא הרגשתי שאני אמיצה בכלל...
ומאז
נקודת המבט שלי השתנתה, בדיוק כמו שאמר ווין דאייר.
להבדיל
מסרטוני פעלולים שמסתיימים ב - Don't
try this at home, אני דווקא כן מזמינה אותך לנסות את
זה "בבית".... ;-)
אשמח
לשמוע איך הלך לך, פה בתגובות למטה או במייל: galia@be-market-have.com.
ביי
בינתיים,
גליה
